על השנים הראשונות בקיבוץ, מתוך עלון המשק יולי 1966

הרהורים

כמה הרהורים על פגישתי הראשונה עם עין-שמר:
הגענו ארצה ובתוכנו רצון טוב לבניית קבוץ צעיר.
לתנועה היו חישובים אחרים, ואנו נשלחים לקיבוץ "ותיק", שבע שנים על הקרקע.
כמובן שהאכזבה הייתה גדולה.
החברים היו פה צעירים, אבל בעינינו הם נראו ממש זקנים, פשוט היו עייפים מאוד מהחיים הקשים שעברו משך שבע השנים בארץ.
הם נראו בעיני גיבורים. כשראיתי את התנאים הקשים, הלבוש, האוכל – הכול היה כל-כך ירוד והעבודה הקשה נתנה את אותותיה.
מבחינה חברתית לא יכולתי להאמין שאי פעם יכולה להיות שפה משותפת בינינו.
השפה הפולנית שלטה בקיבוץ ואנו, שדברנו ולמדנו עברית בקן, לא השלמנו עם התופעה המוזרה הזאת.
עבודתי הראשונה הייתה בכרם. מנחם ויצחק היו המנהלים. אמנם היה לי מאוד קשה, אבל הייתי ממש מאושרת: זה לא פשוט לעבוד בחקלאות. אבל לא נתנו לי הרבה לשמוח: אחרי כמה שבועות סידרו אותי במטבח, בנימוק שהוותיקות מחכות בתור לעבודה בחקלאות (מה תגידו, היו זמנים...)
ההתלהבות מארץ הגיעה לשיאה כשראיתי את ה"צבר" הבריא, השובב, המדבר עברית.
זה היה בשבילי פלא. מול צריפי גרו אז ילדי "אלון" וכל מילה חדשה שלהם הייתה נכס הכלל. לא היה חבר שעבר על ידם מבלי להגיד מילה טובה. ערב ערב היינו עומדים ומאזינים מה דברו הקטנים לפני השינה. פעם אחת גרמה לי השכנות הזו הרבה ערעורים.
בערב אחד שמעתי בכי.
כמובן שרצתי לצריף לראות מה קרה: ילד בוכה כשהוא רעב. אמו עמדה ליד הדלת ולא ידעה האם להביא לו משהו לאכול או לא.
המטפלת הענישה אותו והאם לא ידעה אם מותר לה להפר את העונש. (מה תאמרו על זה היום?) הלכתי לחדר והרבה חשבתי אותו ערב ולא הצלחתי להשלים עם זה.

מלכה מ. – 10.7.1966